ילד קטן מצייר שמש מחייכת, פרח ובית. תמונת עולמו מגוונת בצבעים חדים. קביעה לא מודעת של כל קו, צבע ושטח. עולמו טהור מושגים, ללא משקעים מצברים מסביבתו הקרובה והרחוקה, ללא חקר לעומק או בדיקה וטעייה של מערכות יחסים בין העולם הרב-ממדי למשטח הציור הדו-ממדי, ללא פרופורציות מדויקות או קומפוזיציה נשגבת.

קשיש מצייר תוך מבט אל מעבר לכתפו – אל הצופים האפשריים. מתוך ראיית מערכת ההתייחסויות הרחבה האפשרית. הוא בוחן אם מתקבל על הדעת השטחים הצבעוניים, הצורות והפרספקטיבה. ניסיונו בטכניקה רב והוא משקיע, אוטומטית, כדי לענות על עצמו על הצורך שלו לרצות את, בעיקר בנוסף שלסביבתו תגובה רצויה – הערכה ליכולת היצירה ולסיפור המעשה – או דווקא שתיווצר בסביבתו התנגדות, שתדחוף את היצירה ואותו אל השיח הציבורי.

לאורך דרך החיים, בין הילד הקטן הקשיש, מתעצבים האופי והיכולות. הטכניקה נרכשת והניסיון הנצבר בשלים ליצירה. מערך הרגשות מסתבך והולך עם הזמן במצבים משתנים, ורק השגרה משמרת את השפיות הדעת.

הידע הנרכש עם השנים מסנן את העולה ללא הרף אל פני השטח, מכוון את הדימויים המצטיירים למסלול הנכון, האפשרי, לדעתו של המצייר. "נכון" משמעותו כי יענה על מטרתו, "אפשרי" משמעותו שהוא אכן יכול להביא לידי ביטוי ויזואלי את ה"נכון".

מטרתו של האמן קמאית, קיומית, תלויה במצבו האישי, הכלכלי והחברתי-תרבותי. הגדרת התרבות לאין קץ ואפשר אולי את אופיו ואת מהותו המעוצבים של האמן, אך בוודאי כולל את גישת הסביבה הקרובה או הרחוקה ליה מכוון האמן להגיע עם האמן. האופנה העכשווית מקבעת את פעילותו, אם רצונו לשפר את מצבו הכלכלי.

מעטים יכולים להתעלם מאופנה, לחרוג אל המחוזות החופשיים של יצירתם. המצליחים בכל תחום קובעים את הדוגמה ואת הטון. החפץ בהכרה ביצירתו ינסה זאת אף הוא, אולי לא כחיקוי לשמו אלא כקו חדש בתוך המכלול האופנתי הקיים. התרבות עיצבה גם את פרשניה שזאת פרנסתם – להצביע על קואותא ביצירה, שיהיה צבעוני ורעשני מספיק כדי ליצור קידום מכירות למעשה. אלה גם אלה תלויים זה בזה, נתלים זה בזה לתכלית קיומם במאבק החיים הגדול. כולם שקועים באותה ביצה תרבותית נתונה. אם ישקע האחד, הוא צריך למשוך עמו למעמקים אחרים, לשכחה.

מהטכנית התורה של רפאל טמונה בגנזכים. הטכניקה העילאית איננה חלק מהאופנה העכשווית. המורדים בקלסיקה במאות יצרו אופנות חדשות, המתעצמות והולכות בעידן מידע הפתוח. כאשר הכול מותר, צריך להפריז כדי לבלוט, כדי להתקיים. בגישת התרבות העכשווית – כל הצועק, צודק.

ניסיון זה להוביל את התמצית המתרחש במחשבתו של אמן קשיש, מבהיר כי אי שם החיים, כאשר הקיום היום-יומי מתקדש את העניין, כאשר הוא פתוח לכול, נראה כי הדרך לבלוט היא לצעוק חזק יותר, כי חשובה הצעקה, אחרת תיבלע ברעש הכללית. בין מיליוני האמנים והיצירות. במצב זה הכול אפשרי, והתחכום מחייב לנטוש את השאיפה לטכניקה עילאית ואת סיפורה של היצירה, וליצור מחדש את בגדי המלך.

אבל המלך צריך עירום. כך צעק אפרים קישון ב"נקמתו המתוקה של פיקאסו", ובדרך מיוחדת הציב מולנו מראה. שתיקה רועמת (יחסית) אפיינה את טון המענה של המצויים בתחום. גם זאת שיטה – להוריד את הראש ולצמצם את מתאר הגוף עד שתחלוף הסערה. יש לציין כי השיטה הצליחה.