ילד קטן מצייר שמש מחייכת, פרח ובית. תמונת עולמו מגוונת בצבעים חדים. קביעה לא מודעת של כל קו, צבע ושטח. עולמו טהור מושגים, ללא משקעים מצטברים מסביבתו הקרובה והרחוקה, ללא חקר לעומק או ניסוי וטעייה של מערכות יחסים בין העולם הרב-ממדי למשטח הציור הדו-ממדי, ללא פרופורציות מדויקות או קומפוזיציה נשגבת.

קשיש מצייר תוך מבט אל מעבר לכתפו – אל הצופים האפשריים. מתוך ראיית מערכת ההתייחסויות הרחבה האפשרית. הוא בוחן אם מתקבלים על הדעת השטחים הצבעוניים, הצורות והפרספקטיבה. ניסיונו בטכניקה רב והוא משקיע אותו, אוטומטית, כדי לענות על הצורך שלו לרצות את עצמו, בעיקר בכך שלסביבתו תהיה תגובה רצויה – הערכה ליכולת היצירה ולסיפור המעשה – או דווקא בכך שתיווצר בסביבתו התנגדות, שתדחוף את היצירה ואותו אל השיח הציבורי.

לאורך דרך החיים, בין הילד הקטן לבין הקשיש, מתעצבים האופי והיכולות. הטכניקה נרכשת והניסיון הנצבר בשלים ליצירה. מערך הרגשות מסתבך והולך עם הזמן במצבים משתנים, ורק השגרה משמרת את שפיות הדעת.

הידע הנרכש עם השנים מסנן את העולה ללא הרף אל פני השטח, מכוון את הדימויים המצטיירים למסלול הנכון, האפשרי, לדעתו של המצייר. "נכון" משמעותו כי יענה על מטרתו, "אפשרי" משמעותו שהוא אכן יכול להביא לידי ביטוי ויזואלי את ה"נכון".

מטרתו של האמן קמאית, קיומית, ולכן תלויה במצבו האישי, הכלכלי והחברתי-תרבותי. הגדרת התרבות רחבה לאין קץ וכוללת אולי את אופיו ואת מהותו המעוצבים של האמן, אך בוודאי כוללת את גישת הסביבה הקרובה או הרחוקה שאליה מכוון האמן להגיע עם היצירה. האופנה העכשווית מקבעת את פעילותו, אם רצונו לשפר את מצבו הכלכלי.

מעטים יכולים להתעלם מאופנה, לחרוג אל המחוזות החופשיים של יצירתם. המצליחנים בכל תחום קובעים את הדוגמה ואת הטון. החפץ בהכרה ביצירתו ינסה זאת אף הוא, אולי לא כחיקוי לשמו אלא כקו חדש בתוך המכלול האופנתי הקיים. התרבות עיצבה גם את פרשניה שזאת פרנסתם – להצביע על קו כלשהוא ביצירה, שיהיה צבעוני ורעשני מספיק כדי ליצור קידום מכירות למעשה. אלה גם אלה תלויים זה בזה, נתלים זה בזה לתכלית קיומם במאבק החיים הגדול. כולם שקועים באותה ביצה תרבותית נתונה. אם ישקע האחד, הוא עלול למשוך עמו אחרים למעמקים, לשִׁכחה.

היכולת הטכנית הטהורה של רפאל טמונה בגנזכים. הטכניקה העילאית איננה חלק מהאופנה העכשווית. המורדים בקלסיקה במאות האחרונות יצרו אופנות חדשות, המתעצמות והולכות בעידן המידע הפתוח. כאשר הכול מותר, צריך להפריז כדי לבלוט, כדי להתקיים. בגישת התרבות העכשווית – כל הצועק, צודק.

ניסיון זה להאיר את תמצית המתרחש במחשבתו של אמן קשיש, מבהיר כי אי שם בדרך החיים, כאשר הקיום היום-יומי מקדש את המטרה, כאשר המידע פתוח לכול, נראה לעתים כי הדרך לבלוט היא לצעוק חזק יותר, כי חשובה הצעקה, אחרת תיבלע ברעש הכללי בין מיליוני האמנים והיצירות. במצב זה הכול אפשרי, והתחכום מחייב לנטוש את השאיפה לטכניקה עילאית ואת סיפורה של היצירה, וליצור מחדש את בגדי המלך.

אבל המלך נותר עירום. כך צעק אפרים קישון ב"נקמתו המתוקה של פיקאסו", ובדרכו המיוחדת הציב מולנו מראה. שתיקה רועמת (יחסית) אפיינה את טון המענה של המצויים בתחום. גם זאת שיטה – להוריד את הראש ולצמצם את מתאר הגוף עד שתחלוף הסערה. יש לציין כי השיטה הצליחה.